להקות זאבים בודדים

עודכן ב: 11 יונ 2020


כבישי העפר הריקים והמתפתלים של הפיורדים המערביים רמזו במשהו על אופיו של המקום אליו נסעתי; מרוחק, מבודד, יפה להחריד, קר, קשה, קשוח. נסיעה ממושכת בשעות הקטנות של הלילה. השמש של חודש יוני, כהרגלה, עמדה סטטית בנקודה קבועה בשמיים, בדיוק מול פרצופי ההולך ומאדים, קרניה מסנוורות ולא מאפשרות לראות את הדרך ומאטות את הנהיגה. נסיעה של שלוש שעות הופכת לחמש, יומיים הופכים לשלושה. נחילי התיירים הרועשים שמציפים את מרבית שטחי האי בתקופה הזו של השנה נראו כמו זיכרון רחוק ונשכח, עקבותיהם נעלמו מעבר לאחד מהגשרונים הקטנים והמאולתרים שחצו עשרות נחלים ופלגי מים - בכל פיתול ועיקול, בין כל פיורד, לפיורד נוסף, לעוד פיורד ועוד אחד.


לכפר הרפאים רייקהולאר (Reykhólar) הגעתי בסביבות 2 בלילה; מותש, עייף, פנים צרובות לחלוטין. האכסניה, כמו הכפר כולו, נראתה ריקה לחלוטין - שלי, רק שלי! או כך חשבתי... דלת הכניסה הייתה פתוחה, על השולחן במטבח חיכה מפתח ומתחתיו פיסת נייר הנושאת את שמי באנגלית משובשת. לקחתי את המפתח וסרקתי את האכסניה, עדיין לא היה זכר לאיש. בידיעה שמחר מצפה לי יום נסיעה ארוך נוסף, ירידה לחדר וצניחה מידית על המיטה היו נראים כמו הדבר ההגיוני לעשות, אך בעודי מחפש את החדר, נגלה לעיני פיתוי שלא ניתן לעמוד בפניו: מיכל מים חמים - ספק ג‘קוזי ספק אמבטיה - עמד בודד בחצר המשקיפה לפיורד רחב המעוטר במאות - ספק איים ספק סלעים - המפוזרים על המים הצבועים בכתום, משקפים את אור השמש הספק שוקעת-ספק זורחת, שנשקה לקו המים אך סירבה להיעלם מאחוריו. צליל המים המבעבעים וריח הגופרית קראו לי, השינה תחכה עוד קצת. נכנסתי למים בעירום מלא, דבר מאוד לא אופייני לאדם הרחוק שנות אור מלהיות שלם עם גופו, אך הבידוד והקסם עשו את שלהם. שמש לילית, אדים מלטפים את הפנים - חודרים לנחיריים הקפואות, עוטפים את העיניים ובכוח מגי ובלתי-נראה - מונעות ממני לפקוח אותן. עייפות, חוסר רצון לצאת אל האוויר בעל הטמפרטורה החד-ספרתית שמחוץ לחמימות הנעימה של המים המבעבעים; אובדן תחושת זמן, אובדן זיכרון לטווח קצר. אינני זוכר את רגע ההחלטה לצאת מהמים, אך את הריצה בקור פנימה, את הירידה אל החדר במרתף ואת תחושת ההפתעה מהמראה שחיכה לי בחדר - לא אשכח. I‘m not alone.


שני היצורים החיים היחידים בכפר (שאינם ציפורים או חרקים) היו זוג יפנים מזדקנים שנחרו בהרמוניה במיטות הסמוכות לשלי. לא יכולתי שלא להתפעל ולהתפעם מהיכולת המיוחדת של העם היפני להפגין נוכחות בכל נקודה חשוכה על פני הגלובוס, בכל רגע נתון. או שמא הייתה זו יכולת מיוחדת של סוכנות הביון היפנית לחקות אחר עקבותיי ולשלוח סוכנים לשהות במחיצתי בסנכרון מושלם למסלול הטיול שלי. כך או כך, באותו רגע הפנמתי את מה שבתוכי כבר ידעתי - הלבד אותו חיפשתי, השקט שאחריו רדפתי, ”הבריחה המושלמת“ - לא היו ולא יהיו שלמים; תמיד כמעט, תמיד ליד, תמיד לגמרי - ”אבל“. ידעתי מראש שהפער בין הדמיון למציאות הוא גדול - שהגלויה איננה השטח, שאת היופי והמרחב שעליהם אני מבקש בלעדיות אאלץ לחלוק עם מתבודדים נוספים, שבדיוק כמותי, היו מעוניינים לתבוע בעלות על אותם המפלים, אותם ההרים, אותו האוויר הקריר המקיף אותם ואותו השקט הסורר סביבם. התכוננתי למציאות הזו מראש, לא רציתי להתאכזב. ואכן, גם באזורים המבודדים ביותר של המדינה נתקלתי באותו דפוס קבוע; זאבים שביקשו לברוח מהלהקה ולהתבודד, אך מצאו שוב ושוב, בעל כורחם, שהם חלק מלהקה של זאבים אשר נכפה עליהם לשהות יחדיו. להקות של זאבים בודדים.


אבל כל זה עמד להשתנות. ”אזור הפרא האחרון של אירופה“ הכריזו עלוני המידע. ”אל תלכו לשם לבד“ הזהירה כותרת של סרטון באינטרנט. מבחר מגוון של מילות תואר על הרצף שבין נהדר למסוכן - שהבהירו לי שזה המקום, זו הנקודה. הנקודה שבה, אולי, אוכל להגשים את החלום , לבצע בריחה מושלמת - להיות לבד, לגמרי לבד - זאב בודד. בשום שלב לא הייתה לי שאיפה לבריחה מוחלטת מהציביליזציה או להתנתקות תמידית מהסביבה. המטרה הייתה התחמקות נקודתית, פסק זמן, להרגיש ולו לכמה ימים כיצד המחשבות שלי יתפקדו במצב של סטטיות, בשקט מוחלט וללא הפרעות חיצוניות שיסיטו את תשומת הלב. להימצא במצב שבו לא אוכל להאשים את הסביבה או לתלות את אי היכולת שלי לתפקד ברעש כזה או אחר שקוטע את חוט המחשבה. בלי האופנוע שחותך את השקט של אמצע הלילה, בלי הילדים שצועקים ברחוב, בלי הדלת שנטרקת מהרוח שחודרת מהחלון, בלי המקדחה של השכן, בלי הצפצוף הטורדני של המשאית שנוסעת ברוורס מחוץ לחדר. אולי לכתוב, אולי לחפש משמעות, אולי לתכנן את העתיד, או אולי סתם, פשוט סתם, לתת לראש מנוחה - ולנשום, בלי שהדבר ישפיע על עתידי בשום צורה שהיא.


הורנסטרנדיר (Hornstrandir) - זה השם, זה המקום - לשם מועדות פני. בצפון הפראי של הפיורדים המערביים, מרחק יריקה מהקוטב הצפוני. מקום מבודד שההגעה אליו קשה לפחות כמו הגיית שמו. שם, בקצה השמורה המרוחקת, ישנו צוק גבוהה ומסתורי, המזדקר בחדות מהמים, אפוף ערפל, מוקף בעשב פראי ירוק, פרחי בר ושאריות שלג שכאילו מבקשים להמשיך להתפשט צפונה, אך נחסמים בהחלטיות בידי שיני הצוק האימתניות. חומה טבעית ומרתיעה שמפרידה בין התרבות לבין הלא נודע, בין בני האדם לבין הים הנטוש. אם יש קצה לעולם - כך הוא נראה. עם האמונה הזו בלב ועם התקווה שאצליח להתחמק מהלהקה - הצבתי לעצמי את מטרתי והתחלתי במסע.


בדיוק כמו בבית וכמו בכל מקום אחר, כך גם בדרך לסוף העולם - אני מגיע ברגע האחרון, על הקצה. לא משנה כמה זמן מראש הוקדש להתארגנות או כמה אני מקדים לצאת, איכשהו כמו קסם זה תמיד קורה. וכך, אני מוצא את עצמי רץ באופן מגושם עם תרמיל ענק על הגב לאורך הרציף הארוך של נמל איסאפיורד'ור. מתנשף ומזיע אני קופץ לסירה הקטנטנה שכבר סיימה את תהליך התדלוק והחלה להניע. בעודי מנסה להשתחרר מהתרמיל ולהסדיר את נשימתי לעיניהם של כמה פרצופים אירופאים לבנים, הסירה צברה מהירות ועזבה את הפיורד המיושב והחלה להתרחק - אל הלא נודע. כשהתיישבתי לבסוף, סרקתי וספרתי את הפרצופים הזרים - שישה פרצופים מלבדי: שני זוגות ועוד שני יחידים, אמנם לא כמות גדולה, אך עדיין רחוק מלהיות אף-אחד. התחלתי לחשוש שמא גם הפעם ניסיון הבריחה הולך להיכשל והנה, שוב מתכנסת לה להקה חדשה של זאבים בודדים והנה שוב אני חלק ממנה.


שעתיים עברו, הפיורד שבו שכנה העיירה כבר לא נראה באופק. הסירה פנתה פנייה חדה מסביב לצוק בפתחו של חצי אי גדול - ומצידו השני התגלתה לנו השמורה ודיריה - שהסתתרו מהמציאות שבצידו האחר של הצוק. אלפי ציפורים ששחו על המים החלו להתעופף ולצווח מכל עבר, כמי שמחו על החדירה לפרטיות. המחזה היה מרהיב, אך אף אחד לא דיבר, ניכר שבכולנו ניקר חשש מהרגע שבו נגיע ליעד, המקום שידר שהוא לא נועד ולא מוכן להכיל נוכחות של בני אדם. הציפורים בהחלט היו מאוד קולניות ודעתניות בעניין. לאט לאט הזרים החלו להיעלם בנקודות שונות ברחבי השמורה הגדולה עד שנשארנו אני וזוג נוסף. הבטתי במפה והנחתי שנקודת ההורדה הבאה היא הנקודה שבה אני מתחיל המסלול שלי. מבטי התרוצץ בין הנוף הנשקף מהסירה, שהפך יותר ויותר דרמטי לבין הזוג שנותר על הסירה - בחיפוש אחר סימני התארגנות או התכוננות לירידה. הסירה נכנסה לפיורד ארוך במיוחד עד שעצרה. הזוג נותר לשבת, האם הם פשוט לא יודעים שזו נקודת הירידה שלהם? אולי חלק מסוים בתוכי קיווה שהם יתארגנו וירדו איתי באותה נקודה, הלחץ והחשש החלו לתת את אותותיהם. איש הצוות האיסלנדי הגדול סימן לי שהגיע הזמן. הזוג נשאר לשבת. ירדתי אל סירת גומי קטנה שלקחה אותי, רק אותי, אל החוף. קבוצה קטנה של מטיילים (יפנים, איך לא?) חיכתה על החוף לאיסוף המיוחל מבחינתם.


ההגעה לחוף לוותה בריח חזק של אצות, שתוך מספר שניות, בעת הירידה מהסירה אל המים הרדודים כיסו את נעליי. המשכתי עוד מספר מטרים קדימה, הסרתי את התרמיל ומיקמתי אותו על הסלעים שהיו מכוסים גם הם באצות יבשות. ניערתי את רגליי והתמתחתי בעוד קבוצת היפנים עלתה לסירה תוך הפקת מרב הרעש האפשרי בפעולה פשוטה זו. התבוננתי מרחוק במתרחש; שמעתי את היפנים עולזים גם במעבר בין הסירות ולאחר מכן את הסירה הגדולה מניעה ויוצאת לדרכה. המשכתי לצפות עד שהסירה נעלמה משדה הראייה מאחורי הפיורד המקביל. המשכתי לעמוד באותה נקודה והלאזין מבלי לזוז - עד אשר רעש הסירה המתרחקת פסק לחלוטין ועד אשר הגלים אותם יצרה במים התיישרו - וכל סימן לקיומה ולקיום העולם החיצון - נמחק. חיכיתי לסימן ממשי, להיות בטוח שלראשונה בחיי זה אכן הצליח. זה קרה. אני לבד. לגמרי לבד. כל כך חיכיתי לרגע הזה. לבד - זו מהות הטיול כולו, תמצית הכמיהה והמשיכה, הגורם שהביא אותי עד לנקודה מרוחקת, נוקשה ופראית הנושקת לקוטב הצפוני. באותו הרגע, החשש הפך לפחד.


לאחר בהייה קצרה התחלתי לסרוק את השטח, לחפש נקודה טובה להקמת האוהל ולערוך היכרות עם ביתי ללילה הקרוב. בפיורד הפרטי שלי, היה מפל פרטי משלי, פלג מים קטן משלי שזרם לחוף הפרטי שלי. ליד המפל, מאחורי ערימת סלעים גדולה, הסתתרה בהפתעה שארית שלג ענקית, שהייתה השארית הנראית לעין היחידה בקו הגובה הנמוך שבו שהיתי, כאילו החליטה להצמיח רגליים, לנטוש את חבריה המושלגים ולרדת מההר למקום מעט חמים יותר. אולי גם היא ביקשה להתבודד, ממש כמוני. החלטתי להעניק לפיסת השלג שם ולחרוט עליה את שמה - וכך נולדה ”גוש“ - חברתי היחידה לימים הקרובים. התיישבתי ליד גוש והמשכתי לבהות בממלכה שלי ללא מעש. שקלתי לנהל שיחות נפש עם גוש, אבל איכשהו, כוחה של החברה האנושית וכוחה של הבושה כל כך חזק, עד שהם מורגשים גם בבידוד מוחלט, כשאין שום עין בוחנת בסביבה. תוך כדי ההתלבטות, התחלתי להרגיש כאב טורדני בכתף. לא ייחסתי לכך חשיבות, המשכתי בסיור בממלכת הפיורד שלי.


חצות. אני שוכב באוהל, כאילו מנסה לישון אבל לא באמת. תמיד בחלומות הייתי בורח למקומות דמיוניים, אך כעת, ברגע זה, הייתי במקום שכזה במציאות ושינה נראתה כדבר מיותר. השמש, כמובן, עודנה בשמיים - מתחבאת מאחורי שכבה עבה של עננים ועם זאת האור שטף את הפיורד וחדר את בד האוהל, כאילו הייתה השעה שעת צהריים מוקדמת ביום סגרירי. הכאב בכתף לא חלף ואף התפשט לגב. הנחתי שמדובר בשרירים שנתפסו בעקבות הריצה החפוזה לסירה בתחילת היום. מחשבות על ההר שמחוץ לאוהל, שחיכה שאטפס עליו למחרת, הצטברו להחלטה שהעת לחלום בכל זאת הגיעה. עצמתי את עיני אך השינה לא באה. לא היה זה האור וגם לא הכאב שמנעו ממני הרדמות מהירה - זה היה השקט.


קשה לתאר שקט, בעיקר שקט מוחלט שכזה, בעיקר במילים - שהן תמצית הרעש. לא הייתה שום סכנה באופק, אך שקט שכזה יוצר מידה לא מבוטלת של חוסר שקט; מן חשש תהומי בלתי מוסבר שצף ועולה מהפינות הכי חשוכות של התת-מודע. פחד מהעתיד וחוסר הודאות שהוא צופן ולא פחד מן הלא-ידוע הממשי שמחוץ לאוהל. חששות מהסוג שיכולים לצוף רק כאשר אין שום דבר אחר שיסיח את הדעת. נרדמתי לתוך תחושת אימה, בנקודה בלתי מוגדרת בזמן, עד אשר התעוררתי שוב, מבלי יכולת להעריך מה השעה או כמה זמן עבר כיוון שהשמש נותרה באותו קו הגובה שהשארתי אותה בטרם נרדמתי. הכאב בכתף התגבר באופן משמעותי ולא אפשר לי לישון והבנתי שאולי בכל זאת מדובר בעניין ששווה התייחסות. אך ההתייחסות הזו תחכה לבוקר, את השינה הנדרשת הצלחתי להשיג לבסוף הודות לכמות נכבדת של משככי כאבים.


איכשהו, למרות הכל, התעוררתי ערני לאחר שינה טובה וארוכה. לרגע היה נראה שהכאב חלף, אך ברגע שיצאתי מהאוהל ועברתי למצב עמידה הבנתי שהכאב עודנו שם ולראשונה גם הבחנתי והרגשתי בכף ידי הממששת את מקור הכאב. הכתף לא הייתה במקומה. לא לגמרי בחוץ, אך בהחלט גם לא לגמרי בפנים ולא בנקודה שכתף אמורה להיות בה. לא יצא לי להתנסות בפריקת עצמות כלשהי בעבר, כך שלא הייתי בטוח כיצד הייתי אמור להתייחס לפציעה ומה עלי לעשות, לכן אולי גם לא נלחצתי יתר על המידה. הסתכלתי על ההר שאותו הייתי אמור לחצות. הוא לא היה גבוהה מאוד, אבל הוא היה תלול באופן קיצוני ומכוסה בשלג לחלוטין החל מנקודת גובה מסוימת. בהחלטה קרה ואולי לא יותר מדי חכמה - החלטתי להמשיך באסטרטגית משככי הכאבים ולהמשיך בדרכי המתוכננת. לא ראיתי טעם בהמתנה באותה הנקודה. התחלתי ללכת, הליכה שהפכה יותר ויותר איטית ככל שעליתי בגובה וככל שהשלג הפך עמוק יותר. לו רק יכולתי להמשיך ללכת ללא התרמיל הענק על הכתף הפצועה - זה היה משחק ילדים, חשבתי. אבל זה לא היה משחק ילדים, הכאב הורגש היטב ועומסו של התיק הכביד מאוד. כל זה נשכח לרגע כשהגעתי לפסגה, שהייתה מתגמלת מאוד.


ייתכן והיה זה אוויר הפסגות הצלול שהנחית עלי את הרעיון שאולי ניסיתי להדחיק עד אותה נקודה, או שהייתה זו המחשבה על היעד -הצוק המשונן בקצה העולם - שעוד היה במרחק הליכה של כמה ימים שדרשה ככל הנראה מצב בריאותי תקין. כך או כך, המסקנה הייתה ברורה - הכתף חייבת לחזור למקומה. ואכן למקומה היא חזרה. ואכן, הכאב שהפיקה הפעולה היה חד וחזק, בדיוק כמו שזה נשמע. אך המעשה הוכתר כהצלחה זמנית - הכאב, על אף שלא נעלם כליל, פחת משמעותית ואפשר לי להמשיך בדרך המתוכננת עוד יומיים נוספים. עדיין לא נראה איש באופק, אם כי השקט הופר על ידי הרוח שהתגברה. המשך ההליכה הייתה רובה במגמת ירידה וההפחתה בכאב החזירה את תשומת לבי לטבע העוצמתי שסבב אותי. אין תצורת שטח שחביבה עלי יותר מאשר מרבד של נחלים מסתלסלים המתחברים ומשתרכים זה בזה - ותצורה כזו הייתה הסטנדרט בממלכה שלי. מפלים היו נון-אישיו, השלג לעולם לא נמס והים תמיד היה נראה לעין. מלבד הציפורים, כמה שועלים ארקטיים שחלקו עימי, בהסכמה, את הממלכה וגוש, אותה השארתי מאחור לחסדי השמש והגשם - המשכתי להיות הזאב הבודד היחיד בממלכה.


אך בלילה השלישי הכישוף נשבר. הלהקה שוב התקבצה. ארבעים ושמונה שעות של שליטה מוחלטת בטריטוריה שסביבי הסתיימו למראה אוהלים צבעוניים שצמחו מהאדמה. נקודת הקמפינג הכילה שלושה זוגות זאבים וזאב בודד יחיד נוסף. את אחד מהזוגות האירופאים זיהיתי מהסירה. ייתכן והיה זה תום הקסם שהחזיר את הכאב, או שמא הסיבה הייתה פיזית-רפואית גרידא, אבל שוב נאלצתי להסיק מסקנות. היום הבא היה אמור להיות היום המיוחל; יום כיבוש היעד, יום הטיפוס לצוק בקצה העולם, אך לכתף שלי היו תכניות אחרות. ריכוז המטיילים הפתאומי הבהיר לי שהצוק המיסטי והמסתורי הזה הוא, ככל הנראה, הנקודה היותר מאוכלסת בשמורה, אולי באופן טבעי. הייתי צריך לצפות את זה. הקמתי את האוהל שלי, מילאתי את קיבתי במשככי כאבים ונשכבתי עם דלת האוהל פתוחה. מהפתח יכולתי לראות מרחוק את צידו השני של הצוק. בהיתי בו, אך הטמפרטורה החלה לרדת באופן דרמטי ורוח מקפיאה חדרה אל האוהל. בצעד חד ונטול רגש - סגרתי את דלת האוהל, סובבתי את גבי בהתרסה אל הצוק המרוחק ונבלעתי בתוך שק השינה, עם שלוש שכבות לבוש ושתי שקיות חימום. התפנקתי.


לקחתי לעצמי רגעים בודדים בלבד, מחושבים ומוגבלים בזמן, לחוש צער וחרטה על הנפת הדגל הלבן. לאחר תפוגת הדד-ליין, התמלאתי בהקלה ובהבנה - שלמעשה לא נכנעתי כלל. הצוק המשונן בקצה העולם, מסתורי ומיוחד ככל שיהיה, כלל לא היה היעד. למעשה, לא היה יעד כלשהו מעולם. המטרה האמיתית הושגה; למשך ארבעים ושמונה שעות תמימות הרגשתי וטעמתי את כוחו של הלבד: בלי האופנוע שחותך את השקט של אמצע הלילה, בלי הילדים שצועקים ברחוב, בלי הדלת שנטרקת מהרוח שחודרת מהחלון, בלי המקדחה של השכן, בלי הצפצוף של המשאית שנוסעת ברוורס מחוץ לחדר ואפילו, למרבה הפלא, בלי שום יפנים מזדקנים בסביבה. חשתי את התועלת המידית והרגעית של הבדידות ואף התמודדתי עם האימה, הכאב והסכנה שטמונות בה. וגם אם מדובר בחוויה ממוסגרת וחיצונית שההשפעה שלה להמשך החיים היא קטנה ובלתי נראית לעין - קול קטן בראש מתעקש ואומר לי שהיא שם, היא קיימת, ואולי ברגע אלמותי ובלתי צפוי, היא תראה את אותותיה. כי בפעם הראשונה, אולי האחרונה, הייתי מנותק לחלוטין מהחברה, מהחרדות החברתיות, משיפוטיות, מהסחות דעת. לארבעים ושמונה שעות הייתי, באמת, זאב בודד, הרחק הרחק מהלהקה.


__________________________


רוצים לחוות בעצמכם?

מדריך לטיול עצמאי בהורנסטרנדיר - עכשיו באתר



78 צפיות0 תגובות