האגדה מספרת שהשמות ההפוכים של איסלנד (ארץ הקרח) וגרינלנד (הארץ הירוקה) היא למעשה מזימת נדל"ן ש/\מתוחכמת של הויקינגים שרצו מצד אחד למשוך מתיישבים לגרילנד ומצד שני לשמור את איסלנד האטרקטיבית לעצמם - ולכן קראו לגרילנד הקפואה בשם מפתה בעוד לאיסלנד נתנו שם מרתיע. במציאות - הויקינגים שגילו את איסלנד אכן נתקלו בשלג וקרח, ואילו דרום גרינלנד אכן יחסית ירוקה והייתה ירוקה עוד יותר כאשר הגיעו אליה המתיישבים הנורדים הראשונים. ובכן, בטיסה מאיסלנד לגרילנד בימנו, עוד לפני שבכלל נוחתים על אדמת "הארץ הירוקה", מבינים בלי שום צל של ספק מי היא ארץ הקרח האמיתית. אז אחרי שחרשתי את איסלנד, בטיול הזה עשיתי את הצעד הנוסף צפונה לעבר הענק הקפוא. הטיול ב(מזרח) גרינלנד היה במסגרת מאורגנת של קבוצה עם מדריך מקומי (איסלנדי), ולא באופן עצמאי כפי שאני רגיל. הפוסט הזה מחולק לשניים; החלק הראשון הוא סיפור דרך/יומן עם חוויות, מחשבות וגם כמה עובדות מעניינות על גרינלנד, שנכתב בזמן אמת. בחלק השני ריכזתי מידע בסיסי למטיילים, ספתח למי שרוצה להגיע לגרינלנד.
יומן גרינלנד
האי הקפוא
מחשבות על ביקור בגרינלנד רצו לי בראש מהרגע הראשון שדרכתי על איסלנד, רק שאז לא שיערתי עד כמה ההתאהבות באיסלנד תהיה טוטאלית, לכן טיסת ההמשך צפון-מערבה התעכבה ונשכחה במשך שנים. רק בטיול השמיני שלי באי הרגשתי שיש לי מספיק קילומטרז' איסלנד כדי "לבזבז" זמן גם על גרינלנד. אבל הינה סוף סוף קורה. וכשאני אומר "גרינלנד" אני מתכוון למעשה ל"אזור מאוד קטן בגרינלנד", כי הרי מדובר במפלצת ענקית, שגדולה מכל מדינה אירופאית אחרת; במקרה שלי בחרתי להתמקד במזרח גרינלנד, אז רוב ההתייחסות שלי בפוסטים הבאים תהיה בעיקר על אזור זה.
אחרי עשרה ימים דיי אינטנסיבים באיסלנד אהובתי עליתי על המטוס הקטן ביותר שאי פעם טסתי בו, לעבר היעד החדש. שעה לפני הנחיתה כבר קיבלתי את סטירת ההשכמה שאכן הגעיתי לממלכת הקרח; מיליונים של שברי קרח מפוזרים בים As far as the eye can see, הרבה לפני שרואים את היבשת עצמה. וכשזו נגלתה לעיני... ובכן - אין ספק שזה הנוף הכי דרמטי והכי קיצוני שליווה אותי אי פעם במהלך נחיתה. הנחיתה עצמה במזרח גרינלנד היא על מסלול עפר, לא משהו שבאמת אפשר לכנות אותו שדה תעופה, תחושה אמיתית של סוף העולם (וגם בפועל, גרינלנד אכן דיי קרובה לסוף העולם). עשרה ימים של חוויות חדשות לגמרי מתחילות...
כיפת הקרח של גרינלנד היא מסת הקרח השנייה בגודלה בעולם (אחרי אנטרקטיקה כמובן) והיא מכסה 84% משטח האי. אחד הדברים הראשונים שלומדים כשמגיעים, הוא שיש סוגים שונים של קרח ושל קרחונים שצפים במים. ניתן לחלק אותם בעיקר ל-2 סוגים כלליים: קרחון ימי (Iceberg) וקרח צף (Drift ice). הקרחונים הימיים עשויים ברובם ממים מתוקים ומקורם הוא בלשונות הקרח הגולשים מכיפת הקרח האדירה. הקרחונים האלו בדרך כלל גדולים, מרשימים ולמעשה הם מה שאנחנו מדמיינים ומחפשים כשאנחנו רוצים לראות את הקרחונים בגרינלנד בתור תיירים - והם אכן מדהימים ביותר והתמונות ממש לא מצליחות להמחיש עד כמה (קרחון כזה למשל היה זה שהטביע את הטיטאניק - ומקורו אכן היה בגרינלנד).
אבל סוג הקרח הנפוץ יותר הוא דווקא הקרח הצף; זהו קרח שנוצר משכבת קרח בים שמקורה בעיקר בקוטב הצפוני, שמפשירה בקיץ, נשברת וצפה דרומה. העובי של הקרח הזה הוא קטן ביחס לקרחוני הים, אבל הוא יכול לתפוס שטח מאוד רחב וגם להתחבר עם פיסות קרח נוספות וליצור משטח קרח ענקיים. כשהטיסה מאיסלנד לגרילנד הייתה בחצי הדרך וכשהמטוס התחיל להנמיך טוס ויצא מהעננים - נגלה בעיני המחזה שומט הלסת הזה של אינספור פיסות קרח נפרסות למרחבים עד קצה האופק, מחזרה מרהיב אמנם, אבל בהמשך הטיול למדתי עד כמה למעשה הוא בעייתי... (ראו בהמשך). ישנם עוד תתי סוגים רבים של קרח, שמחולקים על פי גיל, צבע ודחיסות. בנושא הקרחונים נגעתי רק בקצה הקרחון (סטיגידיש).
המזרח הרחוק
כפי שציינתי- גרינלנד ענקית, למעשה היא האי הגדול בעולם במידה ואתם מחשיבים את אוסטרליה כיבשת. מה משעשע שדנמרק, אחת המדינות הקטנות ביותר באירופה, היא למעשה אחת הגדולות ביותר אם מחשיבים את גרינלנד שעדיין נמצאת תחת חסותה (גרינלנד היא טריטוריה של ממלכת דנמרק, בשלטון אוטונומי). יש הדבלים גדולים מאוד בין אזורי גרינלנד השונים, בהרבה מובנים. קודם כל למדתי לראשונה עובדה דיי מפתיעה - יש 3 שפות גרינלנדיות שונות - מערב גרינלנדית, מזרח גרינלנדית וצפון גרינלנדית; אדם שדובר אחת מהן יתקשה לנהל שיחה קולחת עם דוברי השפות האחרות. ואגב שפות - האנגלית של תושבי גרינלנד דיי גרועה, דנית היא שפה מדוברת יותר מאשר אנגלית (אם כי זה פחות מפתיע). הבדל משמעותי נוסף בין האזורים - תשתיות. מערב גרינלנד (שבה חיה רוב אוכלוסיית האי ובה נמצאת עיר הבירה Nuuk) מפותחת יותר ועם תשתיות (כולל תשתיות תיירות) טובות יותר. עוד אכתוב בהמשך על היחס המתנשא של שלטונות דנמרק לדורותיהם כלפי האוכולוסיה האינואיטית המקורית של גרינלנד, אך מסתבר שקיימת גם אפליה בין תושבי המערב לתושבי המזרח - וזה בא לידי ביטוי מאוד בשטח.
כשמתכננים לטייל בגרינלנד, כדאי לבחור אזור אחד ולהתמקד בו, שכן המרחקים בין האזורים הם עצומים וההתניידות היא מורכבת. אחרי ההתלבטות בין דרום גרינלנד למזרח גרינלנד - אני בחרתי לטייל במזרח, שם הנופים הרריים ודרמטיים במיוחד, ומההתרשמות המוקדמת שלי, טיול באזור זה גם משלב יותר למידה על אורחות החיים והתרבות המקומית מאשר במערב ה"מודרני" יותר. אני לא בן אדם של טיולים מאורגנים, וגם לא של קבוצות, אך כשהתחלתי לתחקר את הנושא של טיול בגרינלנד הבנתי שמדובר באתגר לוגיסטי לא קטן, בעיקר כשבוחרים באזור המזרח. המעברים בין הישובים נעשים בסירות או מסוקים בלבד, כמעט ואין מסלולי הליכה מסומנים, השירותים התיירותיים מוגבלים וגם לינה וקניות הם אתגר. עם קצת יותר זמן ומאמץ יכולתי לטייל גם באופן עצמאי, אבל לפחות בביקור הראשון בחרתי להצטרף לטיול הליכה (Hiking) של חברה מקומית (למעשה חברה בבעלות איסלנדית) בקבוצה קטנה של 10 אנשים, ל-10 ימים, בין 4 כפרים במזרח גרינלנד והטבע שמסביבם. את הקבוצה הוביל מדריך איסלנדי בשם איינר והיא כללה זוג בריטים (סליחה, אנגלים) מבוגרים, אמריקאית מסן פרסיסקו שמאוד אוהבת לדבר על העיר שלה, קנדית ממוצא הונג-קונגי, 3 צרפתים שלא ממש מדברים אנגלית ומדריכה צרפתייה בהתלמדדות, ששמשה גם כמתרגמת (אם כי המדריך עצמו דובר צרפתית שוטפת והטיול בצרפתית חצי מהזמן). ואנכי - האאוטסיידר של הקבוצה, בהרבה מובנים.
כשנחתנו בשדה התעופה הפצפון של קולוסוק (Kulusuk), הגיע טרקטורון לאסוף את הציוד שלנו, אך ההליכה אל הכפר הקטן (שבו חיים סביב 200 איש) היא רגלית - בערך 30-40 דקות. צידי הדרך היו מלאים בקברים המסומנים בצלבים לבנים ללא שמות, על פי האמונה של האינואיטים, נשמת המת עוברת לילוד החדש, ועל כן הגופה היא נטולת שם, ולכן ילד חדש שנולד בכפר מקבל את שמו של המת האחרון בקהילה. על החופים גושי הקרח הרבים צפים בנונשלנטיות סביבנו, בכל מקום וכל הזמן.
סיבוב קצר סביב הכפר הבהיר לנו שהגענו לחור של ממש: אין כבישים בכפר (וברוב הכפרים האחרים במזרח גרינלנד) רק דרכי עפר. אין מים זורמים בכל הבתים, ולצורך מקלחת ישנו מבנה ייעודי במרכז הכפר, שפתוח 5 פעמים בשבוע מ-10 בבוקר עד 16:00 ומשמש את רוב התושבים. השירותים בבית שבו ישנו הם שירותי דלי; פעמיים בשבוע מגיעה סירה לאסוף את הדלאים המלאים מנקודות ייעודיות סביב הכפר. במרכז קולוסוק היה סופרמרקט אחד קטן, שבו המחירים זולים מאוד (לפחות בעיני כישראלי) בין היתר בזכות סבסוד מדנמרק. אנחנו הגענו לכפר בשעות אחה"צ, לקראת סגירה של הספורמרקט ושל ביתן המקלחות, ויום לאחר מכן חל היום הלאומי של גרינלנד (ה-21 ביוני - יום ההיפוך הקיצי), כך שביום הזה הכל היה סגור. בהתחשב בכל אלו אני חושב שעשיתי בחירה נכונה בסך הכל להצטרף לקבוצה.
אל קולוסוק היינו אמורים להגיע שוב בסוף הטיול כדי לטפס על אחד ההרים הסמוכים (ספויילר: זה לא קרה בסוף, אבל על כך אספר בהמשך). לאחר לינה (בחדר משותף לכולם, בשקי שינה על מזרונים), יצאנו בבוקר הבא אל הכפר היפיפה Kuummiut, הבסיס שלנו לימים הקרובים. מזג האוויר היה סה"כ לטובתינו, אבל ההרים שעליהם טיפסנו היו עוד מלאים בשלג, וההליכה הייתה מתאגרת יותר ממה שציפיתי, בעיקר בגלל ההליכה הרבה בשלג עמוק למדי. לפרקים היינו צריכים לחלץ האחד את רגלו של השני, שהתחפרה כולה בשלג (בשלב זה גם הפנמתי כמה אני לא בכושר). המבוגר שבקבוצה (האנגלי) התקשה בדרך ונאלץ לחזור אחורה עם המדריך. פה נעשתה לטעמי החלטה מוטעית, להשאיר את הקבוצה להמשך הטיפוס עם שרלוט - הצרפתייה המתלמדת. שרלוט מדריכה זמן מה בלפלנד, אך זו הייתה הפעם הראשונה שלה בגרינלנד, בדיוק כמו של כולנו. הבחורה צעירה (מעריך שפחות מ-30) ובכושר מעולה, וכנראה גם עם המון ניסיון בהליכה בשלג מעצם היותה מדריכה בלפלנד. היא הולכת מהר. מאוד מאוד מהר, ולפחות על פי הפרשנות שלי - מהר באופן לא מהנה, כשהרבה מזה מתוך Show of. פוזה.
אני מודה שפיתחתי קצת אנטי לשרלוט מאותו יום, כי פתאום קצב הטיפוס שילש את עצמו, והנתיבים שנבחרו היו מאוד מוטעים בעיני, כאילו בכוונה כיוונה אותנו לתוך השלג גם כשהייתה אפשרות עוקפת פשוטה יותר. אני לא מדריך, לא מתיימר להיות כזה, אבל מאמין שאני כן יודע לנווט ולבחור נתיבי הליכה נכונים, ומכיוון שההיכרות שלי עם המקום זהה לחלוטין לזה של שרלוט (כלומר - 0 היכרות), פיתחתי המון ספקות על כישוריה כמדריכה. עוד יותר לא אהבתי את העובדה שהיה לנו המון זמן להליכה, לא מיהרנו לשום מקום, אבל משום מה מצאנו את עצמנו רצים בשלג, וגם כשהגענו סוף סוף לפסגה שהינו שם ממש מעט זמן, במקום לקחת את הזמן ולהנות מהנוף שהרווחנו ביושר. יום ההליכה הראשון של הטיול קצת התיש אותי להמשך, וזה קרה בשלב קצת מוקדם מדי (זה גם קשור לעובדה שהגעתי לכאן אחרי טיול דיי אינטנסיבי באיסלנד). אך מהצד השני, היומיים הראשונים בגרינלנד גם היו חוויה מיוחדת
ההגעה לגרינלנד, על אף השוק שחוטפים - היא מדהימה. הנופים דרמטיים באופן קיצוני שאני כמעט לא מצליח להשוות לשום דבר אחר. אזור מזרח גרילנד מאופיין בעיקר בפיורדים שמזכירים במידה מסויימת את נורבגיה, אבל בין אם בגלל השלג ובין אם בגלל הקרח הרב בכל מקום - הכל מרגיש דרמטי אפילו יותר מבארץ הפיורדים. כמובן שהאופי של הפיורדים הוא שונה - קרח, ללא עצים, קצת דומה לאיסלנד במובן הזה רק שהסלע הוא אחר לגמרי, לא בזלתי אלא אפור וקשיח. כשמגיעים לגרינלנד פתאום הקרחונים של איסלנד מרגישים כמו בדיחה, כך שמי שרוצה לראות קרחונים, קרח ונופים קפואים - זה המקום בשבילו. אין ספק שגם אורח החיים במקום, שרק התחלנו להתוודע אליו - הוא מרתק ובעיקר מאוד מכניס לפרופורציות, שזה דבר חשוב; לומדים להסתדר עם מה שיש, בלי מנעמים ובלי הנוחות. זה אולי לא מקום שמתאים למפונקים (להם אולי שווה לבחור את מערב גרינלנד בקרוז, או בכלל לא להגיע) אבל מי שמוכן לוותר על מה שהוא רגיל אליו, לפחות לפרק זמן מוקצב, יפוצה גם בנופים מרהיבים וגם באפשרות ללמוד המון על תרבות אחרת וגם על עצמו.
לכודים
לאחר הטיולים בקולוסוק וקומיט המשכנו אל הכפר הכי קטן שבו ביקרנו בטיול הזה (וכנראה ה"חור" הכי גדול שאי פעם הייתי בו) - הכפר Tiilerilaaq. באופן עקרוני חיים בכפר הזה קצת פחות מ-100 איש, אך המקום כל כך שקט שלעיתים תהיתי אם מישהו באמת חי פה, יש במקום אווירה כמעט מפחידה של שיממון. מה שכן, זה גם היה הכפר היפה ביותר שביקרנו בו; הכפר יושב על פיורד הקרח Sermilik, שם ראינו לראשונה באופן משמעותי לא רק את הקרח הצף, אלא גם פיסות קרח גדולות שניתקו הישר מכיפת הקרח של גרינלנד, ולמעשה שם גם ראינו לראשונה את השוליים של כיפת הקרח עצמה.
הטיפוס על ההר הסמוך לכפר היה אחד המסלולים היותר המוצלחים בטיול, והוא היה מעין פיצוי על המסלול בהובלת שרלוט מהימים הקודמים. מראש ההר נפרש נוף פנורמי על הפיורד מלא הקרחונים, ודווקא מלמעלה אפשר לקבל פרופורציות על הגודל העצום של גושי הקרח האלו (שלא מתבטא כלל בתמונות). כל גוש קרח כזה הוא בגודל של מינימום בית, והגדולים שבהם בגודל של ישוב קטן, כל אחד כזה יכול להטביע עשר טיטניק. בדרכנו למטה מההר סוף סוף שמענו קולות אנושיים של ילדים משחקים בכדור, הוכחה שבכל זאת מישהו גר פה. ביום ראשון זכינו להיות נוכחים במיסת יום ראשון בכנסייה המקומית (המשמשת גם כבית ספר), בה נכחו בעיקר אנחנו, יחד עם נגן העוגב (הדני) ומנהלת הטקס (אישה אינואיטית), ועוד 4 אנשים בקהל, מתוכם 2 ילדים קטנים שהיו עסוקים בעיקר בהוצאת לשון אחד לשנייה והרצת צחוקים. הטקס התנהל בשפה המזרח גרינלנדית והיה מעניין מאוד.
ביום הבא הבנתי לראשונה את המשמעות של לחיות בין קרחונים, והתוודעתי לראשונה לאפשרות הממשית של חוסר יכולת לצאת ממקום מסויים בשל הצטברות קרח בים. זו מחשבה שלא הייתה לי בראש לפני הטיול, אף אחד לא הכין אותי לעובדה שזו אופציה קיימת, בורשור הטיול לא רמז לכך, שום מדריך באינטרנו לא הזכיר את זה. פתאום זה נחת עלינו "אנחנו לא יכולים לשוט לכפר הבא כרגע, יש יותר מדי קרח בפיורד". בשלב זה היה מדובר בעיכוב של כמה שעות בלבד בשיט המתוכנן שלנו אל הכפר הבא שלנו, אך בימים הבאים הנושא יהפוך לדבר המשמעותי ביותר באופי הטיול בגרינלנד ולמעשה שינה לגמרי את כל התוכניות שלנו... כשקיבלנו את האישור לצאת, אספנו איתנו תושב מקומי שקפץ על ההזדמנות, כנראה אחרי שחיכה יום או יומיים לצאת... הורדנו אותו במעין בסיס צבאי שלא היה בו זכר לשום מבנה מגורים לפני שהמשכנו לשוט בין הקרחוננים אל היעד שלנו - העיירה טאסילאק (Tasiilaq), או בשמה הקודם (שעדיין מופיע בגוגל מאפס) - Ammassalik.
טאסילאק היא הבירה הלא רשמית של מזרח גרינלנד והיישוב הגדול ביותר באזור, חיים בה כ-2,000 תושבים. אחרי שהות של כמה ימים בכפרים כל כך קטנים ומבודדים, טאסילאק לגמרי מרגישה כמו "העיר הגדולה" (הכל יחסי...) לא רק בשל הגודל שלה אלא גם בזכות התנאים והתשתיות שבה; מים זורמים בכל הבתים, שירותים נורמליים, מספר חנויות, כבישים(!), בית חולים וגם 2 סופרמרקטים, כשאחד מהם ממש ענקי ולא מבייש סופרמרקט בעיר גדולה בישראל. אם כבר נכפה עלי להיתקע איפשהו במזרח גרינלנד, אני מניח שטאסילאק היא המקום הכי מוצלח, או לפחות הכי נוח - וכך אכן קרה. העובדה שהיא גדולה יותר, לא הופכת את טאסילאק לפחות יפה, למען האמת ההיפך הוא הנכון; הבתים הצבעוניים הרבים על רקע ההרים המושלגים והקרחונים הצפים הופכים אותה לפוטוגנית וצייורית במיוחד.
היום המלא הראשון שלו באזור היה נתון למזג אוויר גרוע שכלל ערפל וגשם בלתי פוסק (מי שהיה באיסלנד באותו זמן חווה את השקע החריג הזה גם שם שהוריד משקעים רבים ויצר בוץ רב). יצאנו למסלול רטוב מאוד ב"עמק הפרחים" הסמוך לעיירה , אחד המסלולים המוכרים יותר במזרח גרינלנד שלטעמי היה נכון יותר לקרוא לו עמק האגמים. לא באמת הצלחנו לראות הרבה וגם לעצור למנוחה או הפסקת אוכל היה מאתגר בגשם השוטף. ביום הזה גם הגעתי להבנה שההליכות בטיול הזה לא תמיד נתנו הרבה מבחינת גיוון הנוף ושבמקרים רבים ההליכה הייתה לשם ההליכה. באופן כללי הנופים של מזרח גרינלנד מרשימים מאוד גם מגובה הקרקע ומתוך הישובים עצמם או מגבעות קטנות סביבן.
ההבנה הזאת, יחד עם תחושה עייפות מצטברת מטיול אינטנסיבי ארוך וגם תחושה מסויימת של אאוטסיידריות בתוך הקבוצה, הביאה אותי להחלטה לוותר על חלק מההליכות והמסלולים, להישאר לנוח בבית הנוח שבו שהינו, ולטייל עצמאית בעיירה, בקצב שלי. גם לדבר בשפה שאינה שפת האם שלך הופכת למעייפת בשלב כלשהו... הייתי זקוק מאוד לקצת זמן לעצמי. ואכן ביום הבא הודעתי שאני לא יוצא למסלול וחזרתי לישון לעוד כמה שעות, ורק כשהתעוררתי ביקיצה טבעית הבנתי כמה זה היה נחוץ לי. כשקמתי מהמיטה, שתיתי קפה לאט לאט, תוך השלמת פערי תקשורת עם העולם החיצוני, ואז יצאתי להסתובב לבד בעיירה, כשהשמש שוב יצאה והאירה לי פנים. הלכתי למוזיאון המקומי, שמעתי מוסיקה מרגיעה על ספסל בגבעה המשקיפה על הקרחונים, ראיתי את מרכז התרבות המקומי ואת בית החורף העתיק, אבל החלק שהכי אהבתי ביום הוא דווקא ההסתובבות בסופרמרקט, שהוא ללא ספק המקום ההומה ביותר בעיירה. בכלל, אני אוהב ללכת לסופרמרקטים במדינות זרות שאני מגיע אליהן לראשונה, אפשר ללמוד הרבה על אורח החיים היומיומי האמיתי בעת הביקור בסופרמרקט. בסופרמרקט הזה למשל, נמכרו רובי ציד וקרני איילים לצד משחת שיניים וגרביים. זה היה יום מוצלח מבחינתי.
על פי התוכנית, אחרי יומיים בטאסילאק היינו אמורים לחזור לקולוסוק, למסלולי הליכה נוספים באזור לפני ההמראה חזרה לאיסלנד משדה התעופה של קולוסוק, אבל התוכנית השתבשה לחוטין ופה התחילה הסאגה המרכזית של הטיול. קרח שחסם את המעבר הימי לא אפשר לסירה לצאת לדרך, והפעם לא היה מדובר בעיכוב של כמה שעות אלא במשחק מתעתע שנמשך 3 ימים, עד סוף הטיול שלנו: אחרי היום הראשון שבו בוטלה הסירה שלנו, התבקשנו לקום מוקדם ולהיות מוכנים לצאת על הבוקר (מתוך ההנחה שלאחר הגאות של הבוקר, הקרחונים נוטים לנוע ולפנות את הדרך). התעוררנו, אכלנו מוקדם, ארזנו וירדנו אל הנמל, אך הסירה לא קיבלה את האישור לצאת לדרך, והשיט שוב נדחה במספר שעות. עלינו חזרה אל הדירה (שנמצאת בקצה כביש תלול מאוד) ולאחר כמה שעות - אותו הסיפור בדיוק, מתארגנים, יורדים לנמל ו...שוב מבוטל. כך קרה מספר פעמים, ואפשר להגיש שהעליה והירידה באותו הכביש הייתה שוות ערך לחלק מהמסלולים שעשינו... לפחות התחממנו. כך למעשה עבר היום כולו, וביום הבא כבר לא ירדנו אל הנמל, אלא נשארנו בהמתנה ובחוסר ידיעה ומצאנו את עצמנו מסתובבים בעיירה כמו כלבים נטושים.
ואם כבר מדברים על כלבים...
אני רוצה לדבר על הצד הפחות יפה של גרינלנד (או לפחות של מזרח גרינלנד), כי אני חש שאני לא יכול לספר על הטיול בהגינות מבלי להתייחס גם לזה. מכירים את כלבי ההאסקי של גרינלנד, שבתמונות ומודעות פרסום נראים בריאים, יפים ואצילים? אז במציאות מדובר בתמונה הרבה פחות זוהרת אלא בתופעה קשה לעיכול: במהלך הקיץ הכלבים קשורים בחוץ, בצידי הכפרים ולפעמים ממש בתוכם - בגשם, בשלג וברוח. הם קשורים בחבל קצר, עם דלי מים וללא שום חופש תנועה, ללא טיולים, ללא מתחמים שבהם הם יכולים להרגיש קצת יותר חופש. כל במשך חודשים שלמים הם הם תקועים בשטח של 2 מטר מרובע. הטיעון לקשירת הכלבים הוא שהם עשויים להיות תוקפניים כאשר הם מגיעים לבגרות, והיו מקרים בהם תקפו ילדים. אכן הגורים והכלבים הצעירים (החמודים בטירוף) מסתובבים חופשי, אם כי לפעמים חוטפים בעיטות חסרות פשר מצד בני נוער מקומיים. הכלבים הבוגרים פשוט נמצאים בתת תנאים וגם בוכים המון, ברמה כזו לפעמים התקשתי להירדם בשל בכי הכלבים קורע הלב בלילות.
אני באמת משתדל תמיד להיות כמה שפחות שיפוטי כלפי מנהגים ודרכי התנהגות של תרבויות אחרות, בעיקר כשזה נוגע למזון מהחי שנראה לנו מוזר (כל עוד אני אוכל בשר, מי אני שאגיד שמזון של אחרים הוא לא מוסרי?). לכן אני גם לא אומר מילה על ציד של כלבי ים (שתמיד היה צורך קיומי של המקומיים ובמובן מסוים הוא עדיין כזה), ואפילו לא על הרג של דובי קוטב (שהוא אולי לא מוצדק אבל מאוד מושרש בתרבות). אבל עניין הכלבים הצליח לשבור גם אותי. דווקא בגלל שהכלבים בגרינלנד הם חלק כל כך חשוב ואינטגרלי באורחות החיים ובקיום של התושבים לאורך ההיסטוריה של גרינלנד - לא הצלחתי למצוא צידוק ממשי לתנאים וליחס להם הם "זוכים". גם תנאי שבי יכולים להיות קצת יותר הומניים. מי שרגיש למצבם של בעלי חיים וחושב להגיע למזרח גרינלנד חייב לדעת מראש שהנושא הקשה הזה מאוד מורגש ונוכח.
בחזרה לניסיונות לצאת מטאסילאק: אחרי שיום נוסף עבר ללא אישור לצאת לשיט, פתאום בחצי היום הבא הוזנקנו במהירות לנמל כי התקבל האישור המיוחל. רצנו עם התיקים במטרד הכביש התלול ועלינו על הסירה שיצאה לדרכה בשעות הצהריים המאוחרות. השיט (שאמור בתנאים רגילים לקחת סביב 45 דקות) הפך לסרט מתח של ממש, שבמקביל גם היה אולי החלק הכי טוב ומרגש של הטיול; הסירה שטה לאיטה בסללום אינסופי בין משטחי קרחונים, כמו בשולה מוקשים או כמו משחק וידאו כלשהו. לעיתים הסירה ממש נתקעה בפתח צר בין קרחונים ויצאה משם בקושי תוך רעשי חריקה מלחיצים.
היה מתח, אבל לא באמת פחד של ממש. נהג הסירה המקומי, על אף גילו הצעיר מאוד (בערך 25) היה מיומן באופן מוערר השתאות והיה ברור שהוא יודע מה הוא עושה (וגם ידע להשיט את הסירה עם הרגליים תוך כדי הוצאת הראש החוצה). בדיוק מתוך המיומנות הזו הוא גם ידע איפה לעצור ולהגיד - אי אפשר להמשיך, חייבים להסתובב ולחזור. אבל קרח הוא לא דבר סטטי שנשאר במקום, ואין נתיב קבוע - והדרך חזרה הפכה לפתע למאתגרת אפילו יותר. הדרך שממנה הגענו נחסמה לגמרי, ומצאנו את עצמנו תקועים דה פקטו במשך דקות ארוכות עד שנמצא נתיב חלופי שהיה קשה מאוד למעבר. סה"כ היינו במים כמעט 4 שעות, רק כדי להגיע לבסוף חזרה לטאסילאק. אז נותרנו לכודים, אבל הניסיונות לצאת לא הרגישו כמו בזבוז זמן - מזג האוויר היה נהדר, הנופים והקרחונים היו מרהיבים והחוויה הייתה מרגשת ומופלאה - באופן אישי נהנתי מכל רגע.
היום הבא היה היום המלא האחרון של הטיול וגם הוא הפך ליום בסטנד ביי לסירה, אבל לאף אחד מאיתנו כבר לא היו ציפיות בשלב זה. כל מה שידענו זה שמחר בשעה 12:00 יוצאת הטיסה שלנו מקולוסוק לאיסלנד ושאסור לנו לפספס אותה. בשלב זה המדריך נאלץ לשריין את התוכנית החלופית הברורה (אך היקרה מאוד לחברה, לכן נדחתה לאופציה אחרונה בהחלט) - טיסה במסוק. אבל מה הקטש? המסוק יוצא בשעות קבועות, והמסוק אמור היה לנחות בקולוסוק כחצי שעה בלבד לפני שהמטוס יוצא לאיסלנד. זה נשמע מספיק בהתחשב בכך שמדובר בשדה תעופה קטן כל כך, אבל תופתעו לשמוע שגם בגרינלנד יש בדיקה בטחונית וצ'ק אין - והכל היה מאוד גבולי ומאוד לחוץ. המדריך האיסלנדי עשה כמה טלפנים והשיג את מספר הטלפון הפרטי של הטייס בטיסה מגרינלנד לאיסלנד (של איסלנד אייר) כדי להודיע לו שיש קבוצה שמגיעה ברגע האחרון בניסיון לעכב את הטיסה. זה היופי במדינה קטנה כמו איסלנד שבה כולם מכירים את כולם. אישית אני לא הייתי אופטימי במיוחד והכנתי את עצמי מנטלית להיתקע בגרינלנד.
למרבה המזל חברת אייר גרינלנד (שהפעילה את המסוקים) החליטה להקדים את טיסת המסוק, ככל הנראה מתוך הבנה של הסיטואציה. טיסת המסוק ארכה 7 דקות בלבד! ככה ניסיונות כושלים של ארבעה ימים נסתיימו במהירות וקלות מעליבה כמעט. הטיסה במסוק הייתה נהדרת וכיפית בפני עצמה, והבהירה לנו היטב למה לא הצלנו לצאת מטאסיאלק דרך הים - מלמעלה זה היה מאוד ברור שהים מלא קרח כמו חומה גדולה, ושלא באמת היה לנו שום סיכוי לצלוח את הדרך. אבל וואו - איזה יפה זה! בסופו של דבר הכל היה בסדר והגענו בזמן לטיסה, עוד לפני שהמטוס עצמו הגיע. הטיול הגיע לסיומו, מצד אחד היה אינטנסיבי ומורכב רגשית בשבילי ואפילו קצת הוקל לי שהוא הסתיים, מצד שני עם תחושה של חוסר מיצוי. גרינלנד היא ללא ספק מקום מיוחד ויפה, הוא לא מגוון כמו איסלנד אבל יש בו ערך מוסף למי שאוהב את התחושה של סוף העולם. החוויות הכי טובות בטיול היו דווקא אלו הלא מתוכננות והבלת"מים. מזרח גרינלנד היא גם מקום קשוח וקשה, לא למפונקים ולא לבעלי לבד חלש. אני מאמין שעוד אחזור, אולי במסגרת קצת שונה. זה ללא ספק מקום שיחרט לי בזכרון.
מדריך בסיסי לטיול בגרינלנד
גרינלנד ענקית. השטח שלה שווה לכל מערב אירופה, אך אפשר להכניס את כל האוכלוסיה שלה לתוך איצטדיון כדורגל אחד (פחות מ 57 אלף איש) - המדינה עם הצפיפות הנמוכה בעולם! עם זאת- יותר מ-80 אחוז משטח האי מכוסה קרח. הטיול שלי התמקד במזרח גרינלנד והיה במסגרת של קבוצה מאורגנת של חברה איסלנדית-גרינלנדית. מכיוון שלא טיילתי באופן עצמאי ומכיוון שזהו הטיול הראשון שלי בגרינלנד ורק באזור אחד שלה - הידע שלי על גרינלנד מוגבל יחסית ואינני מתיימש לספק את כל המידע הנחוץ לכם לטיול, אך אגרתי את המידע הראשוני הבסיסי שאיתו תוכלו להתחיל לקבל את ההחלטות הבסיסיות בנוגע לטיול שלכם בגרינלנד.
אזורי גרינלנד
ההחלטה הראשונה אחרי שמחליטים להגיע לגרינלנד היא לבחור באיזה אזור של גרינלנד לטייל. בשל גודלה העצום של גרינלנד והקושי בהתניידות ממקום למקום (אין כבישים בין ישובים בגרינלנד - לא ממש רצוי לשלב בטיול אחד יותר מאזור או שניים. לכל אזור האופי הייחודי שלו והתנאים הספציפיים שלו. פירוט האזורים בקצרה:
מערב גרינלנד - האזור המיושב, המפותח והמתוייר ביותר במדינה, בו נמצאת הבירה Nuuk.
דרום גרינלנד- אזור קטן והררי, מתוייר יחסית ובעל האלקים הנוח ביותר
מזרח גרינלנד- אזור הררי ודרמטי, מיושב בדלילות, תשתיות לא מפותחות ועוני
צפון גרינלנד - כמעט ולא מיושב, רובו שמורת טבע, אזור המחייה העיקרי של דובי קוטב
כיפת הקרח - מתפרש על כל האזורים ותופס כ-84% משטח האי, לא מיושב וקפוא לגמרי
הערה: ההגעה לכיפת הקרח ושמורת הטבע בצפון גרינלנד מותרת רק עם רישיון או בסיור מאורגן כלשהו. שאר האזורים נגישים יחסית, אך בעוד שבמערב קל יותר להסתדר ברגע שנוחתים באחת העיירות הגדולות, במזרח ההתניידות בין היישובים מאתגרת ולא פשוט למצוא סיורים או אטרקציות באופן ספונטני.
טיסות לגרינלנד
2 חברות תעופה טסות לגרינלנד - איסלנדאייר מאיסלנד ואייר גרינלנד מדנמרק:
מאיסלנד: קו מקפלאביק אל 4 ישובים בגרינלנד: נוק (Nuuk) ואילוליסאט (Ilulissat) במערב, קולוסוק (kulusuk) במזרח ונרסארסואק (Narsarsuaq) בדרום גרינלנד.
מדנמרק: טיסות מקופנהגן ובילונד אל-Kangerlussuaq במערב גרינלנד, שם נמצא שדה התעופה העיקרי לטיסות בינלאומיות של גרינלנד, ממנו יש טיסות המשך לעיירות מרכזיות.
התניידות בגרינלנד
כאמור, אין כבישים בינן ישובים בתוך גרינלנד (ובחלק מהישובים אין כבישים סלולים בכלל), לכן ההתניידות בין הישובים היא דרך האוויר (מטוסים קלים ומסוקים) או דרך הים (סירות, מעבורות או קרוזים).
טיסות פנימיות: הדרך המהירה, הנוחה (והבטוחה) להתנייד ממקום למקום בגרינלנד. אייר גרינלנד היא המפעילה של הטיסות הפניות, חלקן במטוסים קטנים וחלקן במסוקים (ישנם כפרים רבים בגרינלנד שאין בהן מסלול טיסה אך יש בהן שדה תעופה למסוקים בלבד).
ניתן לראות את היעדים במפת קווי הטיסות של גרינלנד
ניתן לראות את לוחות הזמנים ולהזמין טיסות באתר של Air Greenland
שיט: במערב ודרום איסלנד קיימים חברות של מעבורות וסירות עם לוח זמנים מסודר, אך במזרח איסלנד מדובר בתהליך קצת יותר מורכב; ניתן להזמין מעבורות לשעה ספציפית מקולוסוק לטאסילאק או להיפך, אך שיט לישובים אחרים נעשה לרוב בתיאום אישי, מול מקום הלינה שלכם, בשיחה ישירה עם מפעילי הסירות (במייל או פנים מול פנים). ריכזתי פה מספר אתרים רלוונטיים לחיפוש והזמנת סירות:
מעבורת Arctic Umiaq Line - שטה לאורך הכפרים והעיירות בחוף המערבי מ-Ilulissat ועד Qaqortoq
סירות Blue Ice Explorer - סירות בדרום גרינלנד מ-Narsarsuaq לכפרים השכנים
סירות Disko Line - סירות במערב גרינלנד ופיורד הקרח של מפרץ דיסקו וגם בדרום גרינלנד
סירות Nuuk Water Taxi - סירות/מונית מים באזור Nuuk
סירות Arctic Dream - חברת תיירות ולינה בטאסילאק המספקת גם תחבורה במזרח גרינלנד
כסף ומחירים
המטבע בשימוש בגרינלנד הוא קרונה דנית (DKK), ברוב המקומות לא מקבלים דולר או יורו. קרונות דניות ניתן להוציא גם בישראל או בשדה התעופה באיסלנד. באופן מפתיע השימוש באשראי דיי נפוץ ומקובל בגרינלנד (אפילו באזורים הפחות מיושבים) ועם זאת יש להצטייד גם במזומן ועדיף לעשות זאת מראש כי לא פשוט למצוא כספומט.
טיול בגרינלנד הוא עסק יקר, בעיקר בשל מחיר הטיסה וההתניידות, והשימוש בשירותים מאורגנים/אטרקציות שהם חלק דיי אינטגרלי מרוב הטיולים. מצד שני אין הוצאות על השכרת רכב+דלק (כי אין כבישים), או על שופינג. אם אתם מטיילים במזרח איסלנד גם לא יהיו לכם הוצאות על מסעדות כי הן פשוט לא קיימות. באופן מפתיע מחירי המזון בסופרמרקטים (לפחות במזרח) זולים בטירוף - בשל סבסוד של ממשלת דנמרק. מצאתי מוצרים כמו חטיפים, ממתקים וכו' - ברבע מחיר מהמחיר שלהם בישראל.
מזג אוויר
אני כנראה לא אפיל אף אחד מהכיסא כשאגיד שבגרינלנד קר. בקיץ - בהשוואה לאיסלנד מזג האוויר הוא קר יותר מצד אחד, אך קצת יציב יותר (אם כי עדיין עשוי להיות בלתי צפוי). הקיץ בגרינלנד יחסית יבש ובעיקר נטול לחות. לא תפגשו בקיץ הגרינלנדי את הרוחות האיסלנדיות הפסיכיות (בחורף זה כבר סיפור אחר). בצפון ופנים האי הטמפרטורות קפואות או קרובות לקפואות גם בקיץ. באזורי החוף (בהם מטיילים) הטמפרטורה בקיץ נעה בין 0 ל-10 מעלות (לעיתים רחוקות קצת יותר). בדרום גרינלנד הטמפרטורה יכולה להגיע עד 20 מעלות. בטיול שלי במזרח גרינלנד הטמפרטורה הנמוכה ביותר הייתה 3 מעלות והגבוהה ביותר 8, היו יומיים גשומים, מלבדם היה בהיר רוב הזמן.
החורף בגרינלנד ארוך, חשוך וקפוא ונע בין מינוס 5 למינוס 20 באזורים המיושבים. בשל העובדה שהאוויר בגרינלנד מאוד יבש, הקור מרגיש פחות גרוע ממה שהוא נשמע ותיירות חורף קיימת בגרינלנד, עם אטרקציות ספציפיות כמו צפייה בזוהר הצפוני, מזחלות שלג וכו'. החורף מתחיל באוקטובר ומסתיים במאי, תיירות החורף מתקיימת בעיקר החל מסוף ינואר, מכיוון שנובמבר, דצמבר ורוב ינואר חשוכים מאוד.
תקשורת/טלפון
במערב גרינלנד ניתן לרכוש סים מקומי, אך במזרח האופציה הזאת לא באמת קיימת (לפחות אני לא מצאתי אותה, לא מוכרים סים בשדה התעופה הקטנטן בקולוסוק). האופציה היעילה ביותר תהיה E-SIM (כמו איירלו) שיש בו חבילה לגרינלנד. הטלפון שלי לא תומך בסים וירטואלי מה שהפך את העניין לבעייתי. מחברות הסלולר הישראליות היחידה שמצאתי בה חבילה הנתמכת בגרינלנד היא Hot Mobile (ועשיתי ניוד אליה במיוחד) - והחבילה הכי גדולה היא של 5 ג'יגה בלבד (תקפה ל-30 יום) במחיר של 220 ש"ח (לא זול).
ווי פיי היה דבר דיי נדיר בכפרים הנידחים שבהם היינו, אך במערב גרינלנד הוא נפוץ יותר וקיים במלונות ובחלק מהמסעדות. באחד מהבתים שבהם לנו היה ווי פיי אבל הוא היה איטי ומוגבל. לעומת זאת הקליטה הסלולרית בתוך הכפרים הייתה דווקא לא רעה בכלל, ואיכשהו גם בלב ים הייתה לי קליטה. במסלולי ההליכה הקליטה הייתה חלשה מאוד.
מסלולי הליכה
קיימים מעט מסלולים מסומנים ומתוחזקים, בעיקר במערב גרינלנד, אבל רוב המסלולים שעושים בגרינלנד הם לא מסומנים כלל או מסומנים חלקית בלבד (וגם הליכה בשביל עשויה להיות מטעטת כאשר מזג האוויר ערפילי). לכן הליכה רגלית בגרינלנד לרוב דורשת יכולת ניווט וקריאת מפה, גם אם מדובר במסלולים הקרובים יחסית לכפרים. מסלולי יום רבים הם למעשה טיפוס להר הסמוך לכפר וגם במקרה זה אין נתיב מדוייק וצריך לנווט בעצמכם בדרך הנוחה ביותר (זה מה שאנחנו עשינו רוב הטיול, ובחוצפתי אני אטען שלדעתי המדריך לא תמיד בחר את הנתיב הנוח ביותר).
כדאי למאוד לתכנן מראש את נתיב ההליכה במפה, ולהגיד למישהו להיכן אתם הולכים ומה התוכנית שלכם. בכל מקרה אל תצאו לבד, גרינלנד היא לא יעד לטיולי הליכה סולו (אפילו אם אתם מטיילים מנוסים, קראו עוד קצת ותבינו למה). אל תשכחו לקחת איתכם מפה, מצפן, תיק עזרה ראשונה, ביגוד מתאים ומספיק אוכל ומים (לא תמיד קל למצוא מקום למלא מים). נעלי הליכה טובות ומוגנות מרטיבות הן דבר קריטי - במסלולים בגובה לעיתים קרובות תלכו בשלג.
טראקים של מספר ימים מחייבים גם לקחת מכשיר טלפון לוויני, למעשה הדבר מומלץ מאוד גם במסלולים יומיים ארוכים. שימו לב שהליכה באזורים מרוחקים במיוחד ובעיקר בכיפת הקרח דורשת אישור מיוחד מממשלת גרינלנד (או שעושים זאת עם מדריך בעל רשיון). ישנה המלצה כללית לטייל עם מדריך מקומי - המלצה שאני בהחלט מצטרף אליה. אחת הסיבות העיקריות היא האפשרות להתקל בדובי קוטב, מדריכים מקומיים תמיד יצאו לטיול עם נשק.
הטיול שאני לקחתי
בתור אחד שאוהב לטייל עצמאית ואפילו לבד, הרעיון של לטייל עם קבוצה היה קשה לי רעיונית, אבל בהתחשב בכל הגורמים - הרצון שלי לטייל באזור מזרח איסלנד המאתגר והרצון לעשות מסלולי הליכה ולא "אטרקציות תיירותיות" - ההחלטה לצאת בקבוצה הייתה הנכונה ביותר למרות הכל ואני חושב שזו תהיה בחירה נכונה לרוב המטיילים במזרח גרינלנד. המנהלות השונוץ, בעיקר נושא ההתניידות בין הכפרים התגלה כמאוד מאתגר וכזה שמצריך דיבור ישיר עם מקומיים ולא באמצעות הזמנות ותיאום מראש כפי שאנחנו רגילים.
בחרתי בטיול הייקינג של חברה בבעלות איסלנדית בשם Arctic Hiking - שמוציאה קבוצות לטיולים או משלחות במזרח ודרום איסלנד. אם הייתי מגיע לגרילנד לפני 5 שנים כנראה שהייתי בוחר את אחד הטיולים המאתגרים הכוללים טראקים רב יומיים באזורים המבודדים יותר ב"פטגוניה הארקטית", או לפחות את הטראק הפופולארי ביותר בגרינלנד - The Icefjord trek. אך הכושר והבריאות שלי פחות איפשרו לי לבחור בטיול הכולל לינה באוהל ולכן בחרתי את טיול "Arctic Villages" שבו הלינה היא בבתים/בקתות במספר כפרים במזרח איסלנד, ויציאה לטיולי הליכה יומיים מהכפרים ובחזרה אליהם. מחיר הטיול היה 3,160 יורו והוא כלל את הכל מלבד הטיסות (לינה בבתים, אוכל שבישל המדריך ותחבורה פנימית למשך 10-11 ימים). המחיר אמנם לא זול אך גם לא מופרך בהתחשב בעלויות של גרינלנד ובנוחות והשקט הנפשי שתקבלו בקבוצה מאורגנת עם מדריך מקומי שמכיר את השטח.
עוד כמה הערות חשובות
*יש המון יתושים בגרינלנד בקיץ, תביאו חומר דוחה יתושים.
*תנאי המחייה במזרח גרינלנד לא מתאימים למפונקים, ללא מים זורמים בכל הבתים, ללא תשתיות תיירות וללא מקלחות.
*הקרחונים הנסחפים מהקוטב הצפוני עשויים לחסום את הגישה לכפרים מהים. הלוואי ומישהו היה מספר לי על זה מראש, זה היה אחד מהדברים שהכי השפיעו על הטיול שלי, ולמעשה שינו לגמרי את התוכניות (ניתן לקרוא על כך בחלק היומן). שמעתי ממטיילים שהיו במערב גרינלנד חודש אחרי וגם הם נתקלו בבעיה, כך שזו לא בעיה רק במזרח. למי שמטייל עצמאית זה דורש המון אורך רוח ויכולת התמודדות עם שינויים (לשנות את הלינה וכו').
